החלטה בתיק עת"א 17487-12-11

עתירה כנגד סירובו של המשיב לשלב את העותר בסבב חופשות בטרם יעבור טיפול גמילה מסמים.

העותר מרצה 64 חודשי מאסר בעבירות של החזקת סמים, חבלה גופנית חמורה, תקיפה והכשלת שוטר ועבירות תעבורה. החל לרצות מאסרו באוגוסט 2009.

זהו מאסרו השלישי של העותר. ריצה בעבר מאסר בפועל ומאסר בדרך של עבודות שירות אותו סיים לרצות בחודש אוקטובר 2007.

מסווג בקטגוריה א'.

לטענת העותר ביום 19.11.10 סיים לרצות רבע מתקופת מאסרו והחלטת ועדת מסוכנות מ-4.12.2011 שלא המליצה על יציאתו לחופשה עד לשילובו בטיפול גמילה מסמים, איננה סבירה בהיותה נסמכת על ההנחה כי העותר מכור לסמים, אולם הנחה זו הינה שגויה כי העותר אינו מכור לסמים ומעולם לא השתמש בסמים.

העותר טוען כי בחודש אוקטובר 2010 שולב בכלא "רימונים" בפרויקט "רעות" לגמילה מסמים ונפלט מהתוכנית אחרי פחות מחודש לאור הצהרתו כי אינו מכור לסמים. ב- 1 בספטמבר 2011 הוא שולב בעבודה במכבסת הכלא, לאחר שהוסרה הגדרתו כסג"ב על ידי בית המשפט.

המשיב מתנגד לעתירה. נטען בפתח כתב התשובה כי זהו מאסרו השלישי של העותר ומאחר וטרם נשא חצי מתקופת מאסרו, שהיא תקופת המאסר המינימאלית על מנת שתישקל הוצאתו לחופשה, די בכך כדי לדחות את העתירה.

המשיב סומך התנגדותו על התיקון לפקודת הנציבות 04.40.00 "חופשות אסירים" (להלן: "הפקודה"), הקובע בפרק ג' את תקופת המאסר המינימאלית לבחינת זכאותו של אסיר לחופשה. על פי התיקון מ-16.12.2010, אסיר המרצה את מאסרו השלישי וטרם חלפו שבע שנים מסיום מאסרו הקודם, תישקל הוצאתו לחופשה רק לאחר שסיים לרצות מחצית מתקופת מאסרו. בענייננו, נטען כי העותר מרצה מאסר שלישי, ומאחר וטרם נשא מחצית ממאסרו, דין העתירה להידחות.

עוד נטען כי קיימת התנגדות מודיעינית להוצאת העותר לחופשה, המבוססת על מידע חסוי כי העותר אינו מתכוון לחזור מחופשה.

ב"כ העותר חלקה על הטענה כי "זהו מאסרו השלישי" של העותר לצורך חישוב תקופת המאסר המינימאלית שעליו לרצות שכן לטענתה, אין לכלול במניין המאסרים את המאסר שנשא העותר בעבודות שירות. נטען כי הוראות הפקודה נועדו להסדרת חופשות של אסירים בבתי הכלא, ולא מאסר בעבודות שירות, והפרשנות שמציע המשיב אינה עולה בקנה אחד עם הוראת הפקודה, תכליתה וייעודה, שכן הפקודה אינה רלבנטית במקרה של מאסר בעבודות שירות, שהוסדר בחקיקה משנית, נפרדת, להבדיל מפקודת הנציבות.

ב"כ המשיב סמך טיעוניו על לשונו של סעיף 51ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ממנו עולה כי מאסר בדרך של עבודות שירות הוא מאסר בפועל לכך דבר ועניין. בנוסף, הפנתה לסעיף 6 להוראת השעה מחודש מרץ 2011 של העוזר ליועמ"ש של שב"ס הקובעת: " יובהר כי במניין "המאסרים הקודמים" אין למנות מאסרים אזרחים ומעצרים. מאסר בדרך של עבודות שירות תימנה במכסת המאסרים הקודמים." ב"כ המשיב צירף פסיקה.

השאלה להכרעה - האם מאסר בעבודות שירות נמנה במניין המאסרים, על פי פקודת הנציבות לצורך חישוב התקופה מינימאלית שעל האסיר לרצות בטרם תיבחן בקשתו לצאת לחופשה.

תשובה חיובית, תייתר המשך הדיון תשובה שלילית תצריך דיון בטענות האחרות שנטענו על יד העותר.

לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים לעתירה, ונתתי דעתי להוראות החוק והפקודה הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את עמדת המשיב על פני הפרשנות שמציעה ב"כ העותר.

נקודת המוצא בדיון בחופשות אסירים היא כי יציאתו של אסיר לחופשה איננה נמנית עם זכויותיו, ומוענקת כטובת הנאה על פי שיקול דעתו של המשיב (ראה סעיף 1(ב) לפרק א' לפקודה).

פרק ג' סעיף 1א' לפקודת החופשות קובע תקופת מאסר מינימאלית לבחינת זכאותו של אסיר לחופשה. סעיף א' קובע כי ניתן לשקול הוצאת אסיר לחופשה רק לאחר ריצוי רבע ממאסרו. סעיף ב' שהוסף ונכנס לתוקף ב- 16.12.2010 קובע -

"על אף האמור בסעיף א' לעיל, אסיר המרצה את מאסרו השלישי וטרם חלפו שבע שנים מסיום מאסרו הקודם- הוצאתו לחופשה תישקל רק לאחר שריצה מחצית מתקופת מאסרו ובכפוף לשאר התנאים המפורטים בסעיף א' לעיל".

אין חולק כי העותר ריצה את מאסרו האחרון בעבודות שירות.

סעיף 51ב(א) לחוק העונשין קובע-